Articles - Hebrew(back)

אורה קראוס – יער השכחה

2010 | טקסט על תערוכת “יער השכחה”

“שום דבר לא קורה פעמיים
ומאום פעמיים לא קרה
לכן נולדנו בלא כל הכנה
וגם נמות בלא שגרה…”

מתוך “שום דבר לא קורה פעמיים” ויסלבה שימבורסקה בתרגום רפי וייכרט ’שלהי המאה’, קשב לשירה, 1998.
 

הילדות אינה נוסטלגיה, אינה אימה, לא גן עדן אבוד ולא גיזת זהב, אבל אולי היא אופק, נקודת מוצא, מערכת צירים שחוטי חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם” [1]. אמירה זו של הסופר הצרפתי ז’ורז’ פרק, רלוונטית לנושאים שבהם עוסקת חיה גרץ־רן. האמנית נוגעת בצל העבר, הקשור לימי הילדוּת, שואבת ממנו תובנות והבנות המתפתחות ומשתנות על פי רוח הזמן, ובונה מהן בהדרגה את זהותה ואת יצירתה. בסדרת עבודות קודמות עסקה רן ביחסים בינה לבין אמה. עבודות אלו תיארו את דיוקנה של האם, המשתייכת לדור האימהוֹת המיוסרות, שהקריבו את עצמן למדינה המתהווה ולגידול ילדיהן. בסדרה זו ציירה גרץ־רן את דמות האם על קרשי חיתוך, המזוהים עם הטריטוריה הנשית – המטבח – ועשתה שימוש בחיתוכי הסכין על גביהם. באופן זה הפך המצע לחלק מנושא העבודה בהקשר הפרטי והציבורי, כביטוי של התרסה כנגד מוסכמות התקופה, שהשפיעו על האופן שבו חונכה האמנית ועל עיצוב אישיותה. חלק ניכר מגוף עבודות זה הוצג בגלריה העירונית ברחובות בתערוכה הקבוצתית “מגירות ילדוּת” ( (2004, שעסקה ביחסי אם-בת. בהמשך הרחיבה גרץ־רן את היריעה והעמיקה בחקר התקופה בסדרות “לבנות” [2] ו”כתיבה תמה”[3]. בעבודות אלה, הציגה האמנית ציורים של ילדות תמימות, המשקפות את בנות תקופתה. “הילדות הטובות” מופיעות בציוריה ללא ראש, לבושות בשמלות לבנות, המסמלות טוהר, או במכנסיים קצרצרים, החושפים רגליים תמות אשר עומדות על הקרקע בהססנות. הרקע הלבן השולט בכל העבודות, מתמזג בלובן השמלות; הצבע האפרפר המגיח פה ושם מתווה את הגוף ואת צִלו. עבודות אלו מדגישות בעוצמתן הרבה את הריק הבלתי מזוהה ומתארות ביד אמן טראומות, כאב וחוסר אונים. מאפיין חשוב הוא ה”פוזה” של הילדות, הנענות לקול הגברי המצווה- הצלם–הגבר המנחה אותן בתנוחתן. גרץ־רן מציינת כי עבודות אלה הן בבחינת מראה חברתית המשקפת את תקופת בנייתה של החברה הישראלית; לדבריה, הגוף הנשי–הילדי משקף את המפעל הציוני האוטופי ואת המחיר שהוא גבה.
כיום, לאחר שהשתרש השיח הפוסט–ציוני, הפוסט–מודרני והפוסט–פמיניסטי,השתנו כיווני העבודות של גרץ־רן בהתאם להתבוננותה המחודשת. בתערוכה הנוכחית מוצגת סדרת עבודות חדשה, “חצאית כחולה”, העוסקת בדור הבנות העכשווי. לצד ציורי החלוצות ובנותיהן, נצפות הפעם נערות מזן חדש, עצמאיות ודעתניות. דמות הנערה- ספק ילדה, ספק אישה – מתאפיינת בגוף מפתה; רגליה אינן נראות, וחצאית הפליסה הכחולה שלגופה, בעיצוב רטרו, מתמזגת היטב בחזייתה הוורדרדה; השיער קלוע לצמה קשורה בסרט לבן – אותו סרט שהוצמד בזמנו אל מרכז ראשן של “הילדות הטובות”.
גרץ־רן עוסקת בנושאים חוזרים ונשנים בכל הסדרות ונוהגת לצעוד אחורה וקדימה בזמן, וכך מעמיקה את הקשריהם של המוטיבים במבע מתחדש ומרתק. הרקע הלבן שהופיע בסדרות הקודמות מוחלף בסדרה זו בנוף הצבעוני של עמק יזרעאל, מקום מגוריה של האמנית. המראה הראשוני של הנערה מתעתע, פסטורלי למראית עין, אך פניה מכוסות בידיה כמסרבת לראות. העניין של האמנית במוטיב ההסתרה בסדרותיה הקודמות, שהתמקדו בדור הוריה, הפך לעיסוק ב”יער השכחה” – דימוי המתייחס לדור הנוכחי שבוחר שלא לראות. המציאות הישראלית העכשווית, כפי שגרץ־רן חווה אותה, מתאפיינת באטימות, בעיוורון ובדחיית החלש. בשנים האחרונות גוברת אצלה תחושת הסכנה כי החברה שסביבה מאבדת עצמה לדעת.
בסדרה “מוציאה לשון” גרץ־רן שבה ועוסקת בדימוי של ילדה. הדמות שחורת השיער מביטה בצופה במבט מתריס, חורצת לשון ומפנה לעברו אצבע מאשימה. היא משקפת את טשטוש הגבולות בין טוב לרע, בין כוח וחולשה, בין שולט ונשלט. חריצת הלשון הפרובוקטיבית מבטאת את התמה החדשה ביצירותיה החדשות של האמנית, העוסקת בתיאור הדור הנוכחי בהקצנה. זוהי מעין אמירה תמציתית ונוקבת על מצבו של הנוער כיום, “דור השפע” שצמח בסביבה גדושה באינסוף גירויים: פרסומות, טלוויזיה ומחשבים, לצד דימויים של מציאות אלימה ומלחמות עקובות מדם. חריצת הלשון מורה על האמביוולנטיות המאפיינת את הנוער העכשווי: דעתני, חצוף וחסר ביטחון בעת ובעונה אחת. זהו דור שגדל להורים העסוקים במימוש עצמי ובמרוץ אחר הממון וההצלחה – הורים שהזמן שהם מותירים לילדיהם הוא “זמן איכות” קצוב. לעומת העבודות הקודמות, שעסקו באימהוֹת מסורות לגידול ילדיהן, הדור הצעיר גדל באווירה אחרת לחלוטין. בהקשר זה מציינת הפסיכולוגית אמיליה פרוני כי כיום מיתוס האימהוּת האידיאלית תם וכי פחתה האידיאליזציה של ערך ההקרבה האימהית [4] נושא האימהוּת, הרווי דילמות ופרדוקסים והשנוי במחלוקת, מתבטא אפוא במלוא העוצמה בגוף העבודות של האמנית בעבר ובהווה.
גרץ־רן מטיבה לצייר את חורצות הלשון על גבי מצעים מגוונים, המוסיפים משמעות נוספת לנושא: למשל, מצעי כפות טייחים מעץ וממתכת, הנקשרים לעבודות בניין וטיוח – המקבילה הגברית לקרשי החיתוך המזוהים עם עיסוק נשי. כמו כן, בעבודות אלה בוחרת האמנית להשאיר את חלקי הכסות של הגוף בגיר כדי להדגיש את תחושת החלל הריק הפולש פנימה. ברקע הציורים, מאחורי חורצות הלשון, נראים ענפיו של “יער השכחה”, עקורים ומיובשים, שעליהן עומדות סוּריקטות – חיות המייצגות דריכות וחשש תמידי מאיום מתקרב.
בחלל הקטן של הגלריה נבנה מיצב שממחיש את “יער השכחה” באופן תלת-ממדי – דימוי המרמז על מקום סבוך ומאיים, כמו בסיפורים ובאגדות של פעם. על ענפים משתרגים שנאספו בטבע תלויות חיות שנלקחו ממשחקי ילדים. לדברי גרץ־רן, “החיות ‘פלשו’ אל תוך העבודות מתוך השכחה; הן חזרו לתודעה שלי כמו כתמי שמן הצפים על פני המים. ארנבות, קיפודים, ברווזים וסוּריקטות”..
השינויים שהיא בוחרת לעשות בדימויי החיות ומיקומם בגוף העבודות משקפים את חוויותיה הפנימיות. כמו בכל הסדרות, הממד הפרטי והממד הקולקטיבי נשזרים זה בזה וחוברים לעבודה קוהרנטית ומהודקת, הקושרת בין העבר לבין ההווה.
חשיבות יצירתה של גרץ־רן באה לידי ביטוי באופן שבו היא משלבת עיסוק בנושאי ההורוּת והילדוּת בהתייחס להשתנותה של החברה, וכל זאת בסגנון ריאליסטי צרוף רווי ממד אינטואיטיבי. על כך אומרת האמנית: “לא בחרתי בריאליזם כאופציה – לא הייתה לי אופציה אחרת. שנים התייחסתי לעבודותיי כאל סוג של רישום אוטוביוגרפי פרטי אישי. העבודות הן הבניה של מציאות, ואופני ההבנה והטיפול הם נשיים. פענוח המציאות מסתמך על התצלומים שעמם עבדתי ועל המרכיבים האנושיים והפוליטיים שמזינים אותי”.

1. ז’ורז’ פרק, ‘ W או זכרון הילדות’, תרגום: אביבה ברק, הספרייה החדשה: הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1991 , עמ’ 19.
2 . התערוכה ‘לבנות’ הוצגה ב 2002- במוזיאון אורי ורמי נחושתן, באשדות יעקב; בגלריה הקיבוץ, תל–אביב, בגלריה במרכז ההנצחה, קריית טבעון.
3. חלק מהסדרה “כתיבה תמה” הוצג במוזיאון חיפה לאמנות חדשה.
4 . מתוך קובץ המאמרים בעריכת אמיליה פרוני, “אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר” בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.