אליק מישורי – מסיטה
2007 | טקסט על תערוכה
חיה גרץ-רן נוהגת ליצור סדרות של ציורים. הסדרתיות מאפשרת לה לחקור את הנושא לעומק ולחזור עליו בווריאציות. היא מרעננת את זיכרונותיה מתקופת הילדות באמצעות עיון מחודש בתצלומים משפחתיים, לא בהכרח אישיים, שעל חלקם היא מבססת את מחקריה הצורניים. התצלומים לקוחים מאלבומים של בני חלוצים בארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים וגם מאלבומי משפחתה שלה, שבהם הונצחו היא, הוריה ושלוש אחיותיה.
תחילה היא מצטטת במישרין את התצלומים הישנים שאספה. בשלב הבא היא מנסה להתאים את התצלום לפורמט הציור ולקרב אותו למסר שהיא מנסה להעביר דרכו. מרבית התצלומים שאספה הם תמונות דיוקן אישיות או תמונות קבוצתיות של משפחה ובני משפחה אלמונים שצולמו בידי צלמים מקצועיים. כל התצלומים ללא יוצא מן הכלל הם תצלומים מבוימים; בולטת בהם עד מאד ה”העמדה” והדרכת המצולמים כיצד “לעמוד אל מול המצלמה”. הצלמים הם אלו המציבים את המצולמים בתנוחה הצילום הרצויה להם אם כי את הבעת הפנים המבוקשת לא תמיד עולה בידם להשיג. פעולת הצלמים מורכבת איפה מדבר והיפוכו. מצד אחד הם חותרים להשיג הבעת פנים מבוימת, מצד אחר, הם חותרים לאשלייה של “טבעיות”, באופן, שהתצלום ישקף מאפיינים טיפוסיים של האדם המונצח בו . התוצאה היא שלעיתים התנוחה בתצלום מאולצת אבל הבעת הפנים היא טבעית, והדבר מוסיף לתצלום מתח של ניגודים.
גרץ-רן מודעת לסתירה הזאת ובוחרת להדגיש אותה. מצד אחד דמויותיה עומדות בתנוחות מוכרות של צילום מבוים,נענות לצלמים ש”יודעים” איך צריך להצטלם . מצד אחר, בכמה מעבודותיה היא מתמקדת בהבעת פנים אישית. כך היא מסגירה את הסכמתו או אי הסכמתו של המצולם להישמע להוראות הצלם. בעבודה אחיות, למשל, מביא דיוקן טיפוסי של ילדות “טובות”: השיער הקצר אסוף בסרט לבן ונקשר בלולאה דקורטיבית. שתי ילדות מוצבות כאילו חוצצת ביניהן מראה המשקפת דמות ובבואה, אך הבעות הפנים מלמדות כי מדובר בשני טיפוסים שונים: הימנית מצייתת לצלם ואילו השמאלית מתבוננת בנו, הצופים, בהתרסה: וכמו מכריזה: “אני בשלי ואחותי בשלה !”.
השימוש בתצלומים מחייב את האמנית לכבד את פרטיות המצולמים, כלומר, לנסות ולהציג כמה שפחות פרטים אינדיבידואליים העשויים לזהות אותם. פני האדם הם, כמובן, אמצעי זיהוי מהמעלה הראשונה. והנה, הדמויות היחידות ביצירותיה של גרץ-רן שפניהן מאפשרות את זיהוין לקוחות מתצלומים פרטיים של בני משפחתה. כאשר מדובר בתצלומיהם של אנשים זרים, גוזרת על עצמה לכבד את פרטיותם. והיא מצמצמת את הפרטים האינדיבידואלים המזהים אותם לטובת שמירה על חשאיות. הדימויים החזותיים של גרץ-רן נחתכים בראשם; האמנית מסתפקת בהצגת גופן של הדמויות המצוירות ללא ראשיהן. צורה הצגה כזו מפקיעה מן הדמויות המצוירות את ההיבט האינדיבידואלי והופכת אותן ל ט י פ ו ס י ם מייצגים.
הציורים של חיה גרץ-רן מתמקדים בשלוש תקופות חיים: ילדה, מתבגרת, בוגרת. כלפי חוץ, כל הנשים המיוצגות בציורים הן תמימות וטהורות. הן משקפות את ימי ההתיישבות החלוצית בארץ-ישראל ואת ערכי עולם התרבות של שנות החמישים – ימי ילדותה של האמנית. אבל התיאור אינו מתוך געגוע נוסטלגי, אלא מתוך מבט עכשווי, מפוכח ומציאותי : היא מצליבה את הזהות האישית עם הלאומית בניסיון לבדוק מה היו החומרים שעיצבו את הגבר ואת האשה בדור שלה.
“מיתוס”, מצטטת אורלי לובין את רולן בארת, “נועד להפוך תרבות לטבע, או לפחות, את החברתי, התרבותי, האידיאולוגי, ההיסטורי – לטבעי”, או, במלים אחרות, לכל מה שהוא “מובן מאליו”, שהוא בבחינת “השכל הישר”, “ההגיון הבריא”, “הנורמה”, “העמדה המקובלת”.1 המיתוס נועד להפוך מוסכמות חברתיות לעובדה טבעית, שאין עליה עוררין. תפקיד האינטלקטואל, לדעת בארת, הוא לפרק את המיתוס; להראות שאין הוא עובדה אלא מוסכמה בלבד. פירוק המיתוס מאפשר למי שמתקיים בשולי התרבות, למי שמוּדַר ממרכז העשייה והייצוג התרבותיים, להמשיך ולצרוך אותה תרבות מבלי להיות שותף לפעולת הדחיקה, ההדרה והביטול העצמי, שעלולות לנבוע מן השותפות שיש בה הסכמה עם עמדת המיתוס ועם שיפוטיו. כך יכולה המוּדֶרֶת והמיוצגת כנחותה להמשיך להיות חלק מהתרבות, תוך שהיא מציעה את מה שבארת תובע, למעשה רק מן האינטלקטואל: את פירוק המיתוס, את ייצוג הסיפור החלופי לסיפור המיתי, המוצג בדרך כלל כסיפור האמיתי היחיד שאין בלתו.2 כך בדיוק עושה חיה גרץ-רן בסדרת הציורים המוצגת בתערוכה.
“לא כדאי לדבר על זה”, היה משפט שגור בבתים רבים בישראל. הוא בא לכסות בהבעה של אושר מדומה על החלקים הקשים והכואבים שהיו נחלת הרבים בדרך להגשמת המיתוס הלאומי. האמנית בוחנת כמה מהמיתוסים הישראליים דרך הדמויות המצוירות שלה, ובאמצעותן היא חודרת אל מתחת למעטפת החיצונית, אל הדברים שהשתיקה הייתה יפה להם, ומחווה דעה להם . במילים אחרות היא מפרקת את המיתוס.
כמה מדיוקנאות החלוצות מצוירים על קרשי חיתוך. השריטות וסימני החריכה שהטביעו בהם סכינים וכלי בישול חמים, משתרגים אל תוך מארג הפנים המצוירות כשריטות, תרתי משמע, ומחדדים את דיוקן החלוצה כמו הייתה קדושה מעונה. מיתוס האשה היהודיה הקדושה אינו מתחיל כמובן בתקופת היישוב היהודי בארץ-ישראל; שורשיו בתרבות היהודית עמוקים , והם היו טבועים בזיכרון הקיבוצי של החלוצים יוצאי אירופה. בסיפור שלוש מתנות של י. ל. פרץ יוצאת נשמה חוטאת של יהודי לשיטוט ברחבי העולם בתקווה למצוא שלוש מתנות (מעשים) שבזכותן יפתחו בפניה שערי גן העדן. המתנה השניה שהנשמה מביאה אתה היא סיכה אחת מתוך סיכות רבות, שבהן רכסה עלמה יהודיה יפהפיה “אל בשר רגליה את שפת שמלתה, לבל יגלה בשרה…”. כל חטאה של הצעירה היה יציאתה אל מחוץ לשערי הגטו בעיירה ובשלו הוטל עליה עונש כבד ואכזרי: “במחלפות ראשה תקשר אל זנב הסוס, וְיוּתַר הסוס, וסחוב יסחבנה במרוצתו על פני הרחוב…. […] תכבס בדם פצעיה את המרצפת שהכתימה בעיניה הטמאות”. היא הופכת לקדושה בנכונותה להתייסר בייסורים קשים ובלבד שתשמור על צניעותה.
גם החלוצות הקדושות של גרץ-רן שומרות על צניעותן, וזו באה לידי ביטוי בפשטותו של הלבוש הפונקציונלי , ובכיסוי הראש שממנו משתלשלת צמה אל החזה. קליעת הצמה עומדת בניגוד לפריעת השער ולכן צצה השאלה מתי פורעת החלוצה את שערה ובפני מי. לשער הפזור יש קומנטציות ארוטיות ואינטימיות מכיוון שהוא קשור בבית ובחדר השינה, ואילו הצמה התסרוקת הקבועה של החלוצה במהלך יום העבודה המוקדש לקולקטיב, שהוא כמובן חסר אינטימיות. ציורי החלוצות של גרץ-רן מדגישים את ההיבט הצנוע-מרטירי של הנשים האלה.
בספרו הצבר – דיוקן,3 שבו ביקש עוז אלמוג לעמוד על מאפייני התרבות הצברית-ישראלית, הוא מתווה דיוקן של דמות ה”צבר” באמצעות המאפיינים החזותיים:”יחפנות, סנדלים ‘חוגיסטיים’ ובלורית מתבדרת”. ממחקרו של אלמוג מתקבל הרושם כי ל”צברית”, לא היו תכונות חזותיות ייחודיות משלה, שכן, המחבר לא הקדיש לה תיאור חיצוני ממצה כזה שהוקדש לגבר. על פי המחקר של אלמוג, ה”צברית” לא הייתה אלא גירסה נשית של הצבר. ציוריה של גרץ-רן משלימים את החסר: בעוד הדמות הסטריאוטיפית הגברית של החלוץ מופיעה ברגליים חשופות ובגוף גלוי המשדרים מתירנות, הרי החלוצה הסטריאוטיפית נקשרת בצניעות. מן הנשים החלוצות עברו הצמות בירושה אל “הילדה הטובה” הצברית,הצניעות היהודית אמנם הופרה בהן מעט אך תפקיד הצמה כמשליטה של “סדר וניקיון” נותר בעינו.
צמדי המלים “ילדה טובה”, “כתיבה תמה”, “מכנסים קצרים”, “שמלה לבנה” – השמות שגרץ-רן העניקה לסדרות הציורים – היו שגורים בתקופה שבה היא מתמקדת, עד שהמילים דבקו זו בזו. מהן נוצר צמד מילים נוסף, מוכר וידוע אף הוא: “משפחה טובה”. בשנת 1956 הפיץ השבועון הישראלי “דבר השבוע” שאלון לקוראים, שבו נתבקשו להמליץ על מועמדות ל”תחרות עקרת הבית”. הזוכות בתחרות עמדו לקבל פרסים יקרים: מכונת כביסה, מכונת תפירה, כיריים של גאז, מקרר ספיגה חשמלי, מערכת סירי “פלאלום” ואספקת מוצרי “שמן”. כל הפרסים נועדו לשמר את מקומה של האשה הישראלית במטבח.
“האם את מאכילה את ילדיך?”, נשאלת המועמדת לתחרות
האם את משחקת אתם, מספרת להם סיפור, שרה להם, יוצאת אתם לטיול?
האם את מענישה אותם או מספרת לאבא?
האם את מקשטת את הבית בתמונות, בחפצי נוי, בפרחים?
האם את מקפידה על לבוש נאה לך ולבני ביתך?
אילו מלאכות יד חביבות עליך?
האם את מספיקה לנוח במשך שעות היום?
היוצאת את לביקורים, לתיאטרון, לקולנוע, לקונצרט, להרצאה?
האם את שמחה לקבל אורחים?
האם את מכינה שימורים?
האם יש לך עצות לחסכון בעבודה לעקרת הבית הצעירה: בכביסה, גיהוץ, תפירה, בישול, אפיה, טיפול בילדים?
האוהבת את את עבודת הבית, והשמחה את להיות עקרת-בית?
חיה גרץ-רן, שלוש אחיותיה ואמן השתתפו בתחרות. אבי המשפחה, על-פי הנורמות והקודים הערכיים של שנות החמישים, נשאר מחוץ לתמונה. חמש הנשים במשפחה היו אמורות להפגין שלמוּת אל מול הבודקים שהגיעו לביתן. אין לדעת אם אמה של חיה גרץ-רן אכן “קשטה את ביתה בחפצי נוי ובפרחים”, “הענישה את הבנות או שספרה לאבא” על חטאיהן. מה שברור הוא כי הבודקים גילו דבר נה בהתנהגותה, שעמד בסתירה לקריטריונים של התחרות, ולכן, האם לא הוכרזה כ”עקרת הבית המצטיינת של שנת 1956″.
זיכרונות הילדות הקשורים ב”תחרות עקרת הבית המצטיינת” שבים ומעסיקים את חיה גרץ-רן ובמיוחד ניסיונה של האם להקפיד על “לבוש נאה לבני ביתה”. לכל “ילדה טובה” מ”משפחה טובה” הייתה שמלה לבנה, כמו זו שתפרה אמה של חנה’לה בסיפור “שמלת השבת של חנה’לה”: “שמלת שבת חדשה, שמלה לבנה”. חנה’לה, כזכור, הכתימה את שמלת השבת שלה. ייסורי המצפון שלה לגבי אמה, שכל כך השתדלה עבורה, מביאים אותה לידי בכי: “התפרצה חנה’לה בבכי, וי, וי, שמלת השבת הלבנה, אמא תפרה לה, ורק היום לבשה בפעם הראשונה, וי! איך תשוב הביתה? איך תראה בצער של אמא? וי!”.
מעבר למוסר ההשכל העממי העולה מן הסיפור, שדורות של ילדי-גן בישראל התחנכו עליו, מוצגת בצורה סטריאוטיפית ההירתמות של “הילדות הטובות” אל המאמץ הכולל של הגשמת מיתוס המשפחה האידיאלית. הן אולצו להמשיך בדרך ה”חלוצית” ולתפקד כ”ילדות טובות”. על אף השמלה הלבנה שנתפרה בידי אימותיהן, הילדות המצוירות של גרץ-רן רחוקות מלהיות מושלמות; משהו בהן תמיד מפר את השלמות ומציג אותה כפגומה. את הפגם הזה ביכולתנו להעצים מתוך הניסיון האישי שצברנו, ולהוסיף לו היבטים סמליים שונים ומגוונים עד שנהייה עדים לפרוק המיתוס.
אליק מישורי
“עקרת בית”, עיתון “דבר השבוע”, 1956: