Articles - Hebrew(back)

ד"ר קציעה עלון – על סימאון, דיכאון, יופי, ובוהק קליני

2010 | טקסט על תערוכת “יער השכחה”

“אנחנו ב…. מה שם המקום הזה? שכחתי. מה השם שלך? משהו מוזר קרה לי. אני לא זוכרת את השם שלי. ואת השם של החיה  הזו. האם נידבקתי בשכחנות? אפשר להדבק מזה? מפחיד נורא!” כך אומרת אליס ב “אליס בארץ הפלאות”. (אליס בארץ הפלאות, עמוד   ). דומה כי שיכחת השם הפרטי מסמנת שיא קוגנטיבי של הדחקה, היעלמות והיאלמות. מי אני? שואלת- חוקרת  למעשה אליס, ומקבלת תשובות שונות לאורך כל הספר. דומה כי כוחות העומק המצויים בספר קלאסי זה- יופי צורני, מעמקים פסיכולוגיים, פתיינות מודעת- למחצה לצד ילדיות וילדותיות בוטה, מקבלים ביטוי ויזואלי מהמם בציורי השמן המורכבים של חיה גרץ רן. ילדות מוציאות לשון, סוריקטות על ענף, חיות נטולות שם, גוף נשי מכורבל, קטוע, משדר פגיעות אין סופית, חפצים פאליים, דובי בדמותו של חור שחור. לא פעם נודף לובן בוהק מפני השטח הדשנים. אולם אין לטעות בלובן הזה: זה הוא לובן הנושא מטענים של אבל, מלנכוליה, דיכאון ואי- נוחות. זהו משטח צבעי של לובן המבקש לסמא אותנו ואת הדמויות הכלואות בו. ברצוני לקרוא את דמותה של אליס, דמותה האולטימטיבית של הילדה בשמלה הלבנה, כמפתח סימבולי עמוק לציוריה של רן, עבודות הנעות על מכלול ציורי רחב.
כך כתבה ז’וליה קריסטבה, בנתחה את דמותה של מטופלת דיכאונית שלה: “כאילו היתה אליס בארץ הכאבים, הדיכאונית אינה יכולה לשאת את המראה. דמותה שלה ודמויותיהם של האחרים מעוררות בנרקיסיזם הפגוע שלה את האלימות ואת האיווי להרוג, מפניהם היא מתגוננת על ידי חציית המראה ועל ידי התמקמות בעולם האחר, אשר בו, הודות לפרישה ללא גבול של צערה הקפוא, היא מוצאת מחדש שלמות הזויה” (ז’וליה קריסטבה, שמש שחורה, 68). דומה כי רן היא טיילת מומחית בארץ הכאבים. מה שרוחש אך ברמז בציור מקבל בדבריה של קריסטבה מבע מפורש: האיווי להרוג. ברוטליות מצויה מתחת לפני השטח הציוריים, המפתים, הקסומים- לכאורה. ההתגוננות מפני התשוקה להרוג והאלימות הכבושה היא “פרישה ללא גבול של צער קפוא”, הגדרה מדויקת למטען הרגשי הבוקע מעבודותיה של רן. או אז, במתחמו הרבוע של בד הציור, בגמירותה של יצירת האמנות, נמצאת מחדש “השלמות ההזויה”. “חציית המראה” היא החציה הסמבולית אל עבר בד הציור, המהווה מראה מעוותת מסוג מיוחד.
קריסטבה עירנית מאוד גם למיניות המפעפעת מדמותה של אליס, ומתיחסת לדמותה של וירג’יניה ביצירתו הספרותית של לואי פרדינן סלין: “וירג’יניה, העתק קרנבלסקי של אליס של לואיס קרול, היא הילדה שמאפשרת לדמיין את המלאכים בדמות נשים. לדימוי הזה יש היתרון הפנטזמטי של דחיית המפגש הבזוי עם המין הנשי, מאחר שבגוף זה של ילדה-רקדנית המוצג למבט, לנגיעה, לאוזן, לחוש הריח- המיני מצוי בכול ועל כן אינו מצוי בשום מקום”(קריסטבה, כוחות האימה, עמוד 128, ההדגשות שלי). גם אצל רן מצוי המיני בכל. אין אתר פנוי הימנו, אולם זוהי מיניות הרחוקה מלהיות אוטופית. דוק של פדסטריה, גילוי עריות וניצול מיני מרחף מעל דימוייה של רן. הגוף הנשי נדמה כפרוץ, כחדיר, כנשלט. אנו פוחדים מפני ההשפלה והביזוי העומדים להגיח בעוד רגע.
הדיאלקטיקה המורכבת של ההישלטות, היותו של “החור השחור” במרכז לב- האישיות, מקום משכנה הקדוש של נפש הסובייקטיביות ומאידך- מקום הפלישה הגדולה, מקבלת ביטוי ויזואלי מהמם בסדרה בה הפך הדובי בו מחזיקה הילדה ל”חור שחור”. כך כותבת קריסטבה: “איזבל נזקקה ל”חור שחור” זה של המלנכוליה שלה על מנת לבנות סביבו את האימהות החיה שלה ואת פעולותיה, כפי שאנשים אחרים מתארגנים סביב ההדחקה או סביב הפיצול. היה זה הדבר שלה ורק שלה, מקום מגוריה, המרכז הנרקיסיסטי שצללה בו, כשם שגם שאבה ממנו כוחות” (קריסטבה, עמוד 80 שמש שחורה, ההדגשות שלי). מושג “הצל” היונגיאני מקבל אצל קריסטבה מפנה מגדרי, ההולם במדויק את ציוריה של רן.
תצורתו של הדובי השחור (ודוק: דובי ולא דובה) הופכת לבאר עמוקה אשר נשאבים אליה ושואבים ממנה בו זמנית. שדה המתח בציור כמו מבקש לנקב את חומריות הבד ולהגיע הלאה, הלאה, אל מחוץ לציור, מחוץ לקיר התלייה, מחוץ לעולם, אל “לב המאפליה”. התשוקה להישאב, לא להיות, להתאיין, שמקורה הוא באובדן כוחות החיים והויטליות ובנסיגה אל הדיכאון והמלנכוליה, מושלכת כך, ב”אלימות מעודנת”, “מושפרצת”, אל הדמות המצוירת, אל הציירת, ואל הצופה גם יחד. בד הציור המתוח הוא שדה המאבק להבסת הכאב, לניצחון החיים על המוות. בריאת האמנות יש מאין, יצירת היופי בעולם, הם התחמושת שאינה נגמרת לעולם. אולם מניה וביה הם מסגירים את “כוחות האימה” נגדם הם נדרשים לפעול.
“על ידי גיוסם של התהליכים הראשוניים ושל האידיאליזציה טווה דינמיקת העידון היפר- סימן מסביב לריק הדיכאוני ויחד עימו. — התחבולה, משמעות נשגבת במקום אי ההוויה, העומדת בבסיסה והמרומזת, היא זו אשר מחליפה את בן החלוף. היופי זהה לו ביסודו. בדומה למחלצות הנשיות המסתירות דכאונות עקשניים, היופי נגלה כפניו הנערצות של האובדן, הוא משנה אותו על מנת להחיותו” כותבת קריסטבה (קריסטבה, שמש שחורה, עמוד 89, ההדגשות שלי) . סובלימציה, עידון. במרקם הציורי של רן מקבלת מילה זו משמעות נוספת. אין זה רק עידונו של דחפי טנטלוס עזים בעוצמתם, אלא עידונו לכדי ציור מעודן, לכדי “מחלצות נשיות המסתירות דכאונות עקשניים”. בכמה ציורים חצאית קפלי התכלת המגוהצת למשעי מסתיימת בקו הברך המדומינת, ללא רגליים כלל. חלק הגוף העליון ארוז במחוך ורוד. מסמנים של מיניות לצד תמימות, סירוס לצד פתיינות, יוצרים מערך שלם של “היפר סימנים”. בציורים אחרים מופיע הארנב הרץ, הנמלט, מטונימיה לנערה הצעירה אשר כמו “נתונה תחת מרדף צייד” של כוחות גדולים ממנה, בסיטואציה שסופה ידוע מראש. בעבודות אחרות נמצאת תנוחת הידיים הצמודות יחד, המונחות במרכז החזה, מול הלב. מעתירות, מתחננות.    
בסדרה נוספת המוצגת בתערוכה, “סדרת הארנבות”, מועמדת הארנבת בשקילות סימבולית לילדה, אולם יחד עם זאת מעומתת כנגדה, נושאת בקרבה מטענים פאליים מאיימים. הארנבת מייצגת בו זמנית פגיעות נקבית וצל מסוכן, ומהווה אייקון לחוסר אונים יחד עם רגשי דחייה עזים שהיא מעוררת. אנו חשים כי אסון הולך ומתקרב- הן לארנבת והן לילדה. 
דמותה של הארנבת עוברת טרנספורמציה לנגד עינינו: בעוד שבציורים אחדים היא רצה, מלאת חיים, קטנה וזריזה, הרי באחרים היא מופיעה כבר ללא פרווה, ולבסוף- כנתח בשר מדמם המוגש למאכל. הטכניקה הציורית כמו מסגירה את המהלך התמטי: בתחילה מצוירת הארנבת כחיית משחק מודבקת, אחר כך היא נדמית לדמות קומיקסית ולבסוף, מופשטת מכל דימוייה ה”חמודים”, מעורטלת מחייה, חשופה לחלוטין- גוש קטן של חומרים אורגניים. דומה כי סדרת הארנבת שואבת את כוחה מזיכרון ילדות טראומטי, חסר מרפא, בו טיפחה רן ארנבת מחמד- אולם לזוועתה הוגשה לה זו באחד הימים למאכל.
כניסת הביוגרפי- קונקרטי  אל תוך מרקם הציור מנכיחה את מהלך “קילוף השכבות” שרן מציגה בתערוכה, מהלך שמחויבותה הטוטאלית לו ניכרת בתערוכה. גרעיניה הטראומטיים של הנפש כמו “פוזרו” כולם על בדי הציור, מתנפצים בכוח מעודן, לא מרפים. מכלול האטריבוטים שרן מוסיפה לציורים- אם אלו ענפי עץ, אם בובות פלסטיק קטנות, אם אלמנטים “חוץ – ציוריים” אחרים, מצטרפים לרפרטואר הפנימי- אישי שלה, יוצרים “סביבה” טוטלית ושלמה, שאינה “מסתפקת” בציור גרידא. 
“לכנות את הסבל בשם, לרומם אותו, לגזור אתו למרכיביו הקטנים ביותר, פעולות אלה מהוות ללא ספק אמצעי להעלים את האבל בהדרגה. למצוא בו מדי פעם סיפוק, אולי גם להתגבר עליו, לעבור לאחר, בוער פחות, אדיש יותר ויותר…אף על פי כן, נראה שהאמנויות מצביעות על כמה דרכים אשר עוקפות את מציאת הסיפוק, ואשר מבלי שיהפכו את האבל למאניה גרידא, מבטיחות לאמן וליודע הדבר אחיזה מעדנת בדבר האבוד” (קריסטבה, עמוד  87 שמש שחורה). דומה כי ציוריה של רן מבצעים בדיוק את סדר הפעולות שמצביעה עליו קריסטבה: כינוי הסבל בשם (ויזואלי), וגזירתו למרכיביו הקטנים ביותר: מבטו המבוהל של הארנב, פס הקפל המעומלן עד זרא, חלקת הגוף הנתונה במחוך המשדרת התנגדות לצמידות- היתר, הוצאת לשון. ובסופו של דבר- הוצאת לשון.