חגי שגב – גבורות שנעלמו

האם זה מפתיע לפגוש דב בעמק יזרעאל? אגדות מספרות שלפני מאות שנים ניתן היה לפגוש דובים ונמרים, אולי אפילו אריות, בהרי הארץ. התצפיות האחרונות ועדויות להימצאות דובים נרשמו באזור צפון הארץ אפילו בראשית המאה העשרים. כיום זה נשמע בלתי נתפש ונותר בגדר פנטסיה. כמו באגדות ובצ’יזבטים גם בציורים של חיה גרץ-רן, הכל אפשרי, אפילו מפגש בין חלוצות סוללות כבישים ובין דובים. חיבור בין היסטוריה להווה, בין מציאות לדמיון, הם אמצעים אמנותיים מורכבים שבהם נוקטת, כדי להעביר מסרים רבי-רבדים, לצד מסרים אמנותיים אסתטיים ולא פחות מכך מסרים פמיניסטים ותרבותיים מקומיים.
שום פרט מבין הפרטים המופיעים בציורים של חיה גרץ-רן אינו מקרי. הציורים הללו אינם ציורים אינטואיטיביים, אלא ציורים מחושבים המספרים את סיפור הארץ והאנשים שפעלו בה בראשיתה תוך הצגתם מתוך קונטקסט עכשווי, ביקורתי ומפוכח, המציע מבט חודר למציאות מורכבת.
הכוונה של הציורים היא לחשוף רבדים בתרבות שנוצרה בארץ לאורך קרוב למאה שנים. הקישור לאזור העמק על נופיו וסיפור החלוצים שבנו אותו הוא סיפור מסגרת אחד מבין כמה, שאותם מצרפת אחד לאחד. תוך כדי כך היא מעלה מחדש סיפורים שנעלמו ומחזירה לתודעה את גיבורי העבר, ובעיקר את גיבורות העבר הבלתי נודעות.
חלוצות ודובים הם שני דימויים מנוגדים בהקשר הארץ ישראלי. החיבור הבלתי שגרתי בין השניים הוא הבסיס לעבודות בסדרה החדשה המוצגת בתערוכה. החלוצות המתוארות ברבים מהציורים של בשנים האחרונות הן הגיבורות שנעלמו מספרי ההיסטוריה. הן האמהות הרוחניות של נשים שעזבו את ביתן הבטוח באירופה כדי לייסד ולהוליד אומה חדשה בכפרים מרוחקים, מתוך מחויבות בלתי נתפשת לתרבות היהודית ובהמשך לזו הישראלית. החלוצות הללו בראו את הקשר ההדוק עם העמק בעבודת כפיים קשה עד בלתי נסבלת, כמו בסלילת הכבישים תוך ניפוץ סלעים לחצץ. הן ויתרו על קשרים אישיים כדי להיות חלק מאידיאולוגיה שלעיתים אף הביאה למותן. על אומץ זה לא זכו לתודה ובוודאי שלא לתהילה.
גרץ-רן מחזירה אותן לתודעה ובוחנת את הדימוי שלהן בהקשרים בלתי מציאותיים, בעולם של אמנות. את המציאות שלכאורה הן חיו בה היא בוחנת תוך התבססות על הצילומים הקדומים שאותם היא מוצאת בארכיונים ובאלבומים נטושים. התצלומים המתעדים את חייהן ואת קורותיהן, אמיתיים או מבוימים, הם הבסיס ליצירה זו שהיא ריאליסטית במאפייניה האמנותיים, אך בלתי ריאלית בעליל.
הסתירה הזו היא הבסיס הביקורתי של כלל יצירתה של גרץ-רן. לאורך שנים של ציור ריאליסטי היא ממשיכה לחקור את האמצעים האמנותיים החבויים בציור מבוסס מציאות. הציור שלה החודר מבעד לשכבות הצבע היפות ומותיר את הצופה עם תחושות בלתי מסופקות של קושי בהבנת החיבורים המוזרים, דוגמת הדוב והחלוצות. החיבורים הללו מעודדים מחשבה על עצם החיבור, אך לא פחות מכך על ההיתכנות של המצבים האבסורדיים הללו שמרכיבים את המציאות הארץ ישראלית, אז כמו גם כיום.
לכאורה, הציור של גרץ-רן הוא ציור מבוסס צילום היסטורי – ישיר ופשוט אך מעבר להיותו תיעוד או שיחזור של תמונות מן העבר, הוא מהווה תזכורת וביקורת על תפישות שנתקבעו בתודעה האמנותית, שהיא אך ורק שיקוף של המצב החברתי והתרבותי. שאלות ביחס למקום, שאלות ביחס למצב הנשי ולנוכחות הנשית בתרבות הם חלק משמעותי מן הרבדים השונים שאליהן מתייחסים הציור ומעוררים דיון נוקב.
הצילומים שאותם בוחרת גרץ-רן בקפידה הם לא רק צילום של אירוע מקרי – אלא הם תיעוד של מצב קיומי המייצג מצב נפשי אינדיווידואלי המקרין על זה הלאומי. אמנם, באותם זמנים צולמו רבבות צילומים אחרים, אך אלה ששרדו והגיעו לידיה של גרץ-רן ושאותם היא הקפידה להציל מן האלבומים מלמדים רבות על מה שסופר, והרבה יותר מכך על מה שלא מסופר בתצלומים. סיפורי הרקע הם לא פעם הרבה יותר ממה שנוכח בתמצית ובקיצור בצילום עצמו. דוגמה מובהקת לכך הוא סיפורה של החלוצה שושנה בוגין, שציורים מבוססים תצלומיה, היוו בסיס לתערוכתה האחרונה של גרץ-רן במשכנות שאננים בירושלים (אוצרת רז סמירה, 2014).
שום דבר אינו קרי – כל הבחירות מחייבות את הצופה עשרות שנים מאוחר יותר להתמודד עם העבר ולא פחות מכך עם הקביעות הדפוסים והמחשבות שלו עצמו. הם מחייבות אותו לנסח את עמדתו בצורה ישירה ולהישיר עין אל התפישות האישיות ביותר ביחס לנשים וביחס לארץ או לאדמה המסוכסכת שבה אנו גרים ופועלים.
בהמשך ישיר לתיאור חיבורים בלתי אפשריים בוחנת גרץ-רן יחסים לייצוגים המודרים מן הסיפור ההיסטורי. לצד החלוצות מופיעות בסדרה נוספת המוצגת בתערוכה נערות נושאות כדים על כתפיהן. הדימוי הזה שהיה ברבות השנים לאחד הדימויים המרכזיים בתקופת המעבר בין האוריינטליזם הרומנטי לחלוציות הארץ-ישראלית היה שכיח באמנות ובאומנות הארץ-ישראלית, כפי שהדגימה במאמריה ובתערוכה שאצרה נורית כנען-קדר (מוזאון ארץ-ישראל, 2014).
ציורים אלה מהווים המשך ישיר לעיסוק באופני הייצוג של נשים באמנות בישראל ונשים בסיטואציות בעלות הקשרים מקראיים, בדואים או מזרחיים באופיים ובתכניהם. הקשר בין הנערה להבאת המשקה, כמי שממלאת צרכים פיזיים הקשורים בעיסוקי הנשים – מהווה ניגוד לחלוצות המנתצות סלעים לחצץ. כאן ההתייחסות היא לתפקידים המסורתיים של הנערות והנשים. הניגוד בין שני הייצוגים ממחיש את מה שגרץ-רן מתארת כ”העמקת תחושת הפער בין החלום האידיאלי למציאות הארץ-ישראלית.” אפילו בזמנים של רומנטיקה אוריינטליסטית או בזמנים של חלוציות, שמתעלמים מהקשיים והאתגרים הפיזיים והמנטאליים של החלוצות. המטרה של גרץ-רן היא לייצג את הקולות האחרים, השוליים של הזרם המרכזי שבאמצעות סיפוריו ניתן לזהות את הסדקים בסיפור האידיאלי.
הסדקים שעליהם מדברת גרץ-רן נוכחים בצורה קונקרטית וברורה בלוחות העץ שחלק מן העבודות מצוירות עליהם. הלוחות החרוצים בחריצים, שהופכים להיות חלק בעיצוב האמנותי, מייצגים את החריצים בחיי החלוצות, אך לא פחות מכך באידיאולוגיות שלא מלאו את מלוא משמעותן. קרשי החיתוך חוברים לשפכטלים ולמזכרות משווקי הפשפשים וביחד הם מייצגים את הפן החומרי של עולם הרוח והאידיאלים הבלתי ממומשים.
הנשים החלוצות מתוארות על פני מצעים בלתי שגרתיים אלה והן מוטבעות לנצח במקום שהנצח נזנח. התלמים של השדות הם כיום תלמים וחריצים על פני לוחות העץ. וכאשר הציור מצויר על בד קנבס, אז התלמים הללו חרושים בפניהן של הנשים, הגיבורות הנסתרות של הנרטיב הציוני.