מרים ברוק-כהן – מתוך התבוננות בעבודות “נוף ללא אופק” של חיה גרץ-רן

באחד משיריו המשעשעים, כותב המשורר האמריקאי/אנגלי טי.אס. אליוט על הקושי
שבבחירת שם מתאים לחתולים. כיון שלטענתו לכל חתול יש בעצם שלושה שמות, השם
הראשון הוא השם הסביר והיומיומי שבו פונה אליו המשפחה. השם השני הוא שם
מקורי ובלעדי שמאפשר לחתול לשאת את זנבו בגאון והדר. ואילו השם השלישי הוא
שם סודי שאסור לבטאו והוא ידוע לו בלבד.
בתהליך היצירה של אמנים רבים, קורה משהו דומה. תוך כדי העבודה נוצר אצל
האמן שם פרטי סודי ליצירה. אך כאשר היצירה מוצגת היא מקבלת לרב שם מיוחד,
רצוי מקורי ולעיתים קרובות עליו גם ‘לאותת’ לצופה שלא די במבט חטוף.
השם “נוף ללא אופק”, הינו בהחלט שם מרמז, מאותת ומעורר תהיות, המצעיד אותנו
להתבוננות יסודית בתמונות כדי לבדוק, האמנם אין שם אופק?.

חיה גרץ-רן, היא בראש וראשונה יוצרת/ בוראת דמויות הנובעות ממסתרי הזכרון
הפרטי שלה ומנבכי הזכרון הקולקטיבי של כלנו.
על מתארי הדמויות של אמה ושל החלוצה/ות, מרחפים קרעים מרוחה של אמי ושל עוד
אמהות ישראליות מטרום ומראשית המדינה. כלם היו עסוקים פה בבנין חברה חדשה,
הלחץ החברתי על הנשים היה עצום, גידול ילדים לא נחשב משום מה כעבודה שוות
ערך בשירות המהפיכה החברתית הלאומית שנשאה בגאון גם את סיסמת ‘למען הדורות
הבאים’.”
“על ידי עבודה בענפי המשק חלמו החברות להגיע לשוויון חובות וזכויות וליצור
יחד עם החברים משק בר-קיימא.” “..רכונה על ילדה, שוטפת אותו במי הברז וכולה
אמהות. אך נסה ללחוש על אוזנה שאירע דבר בשדה ובשמירה ומיד היא דרוכה
ומוכנה לצאת לעזרת השומרים…אם לשתי בנות…אך דומה כי דוקא היא שואפת
לחיות במרחב השדות ולהשתתף בפועל בשמירה ובעבודה..”.” לאפשר לחברה לעבוד
עבודה תקינה ולא להסתגר בדלת אמות של משפחתה”. קטעים אלו ליקטתי מתוך הספר
עב הכרס ” אנו עולים” פרקי חיים מאת רחל ינאית-בן-צבי. אך אין היא יחידה,
ביומנים ובספרים של הנשים מאותה תקופה, שבה ומודגשת כמיהתן העזה להיות חלק
נחשב של המהפיכה הגדולה לצד הצורך לגדל ילדים, ושאינן יודעות כיצד לשלב בין
שני הצרכים/ יצרים הללו והיאוש והשחיקה צועקים מכל דף. ” את ילדי אזניח אבל
את העבודה לא”… ” הילד הוא עיקר חיינו, במשפחה ובציבור אבל יש ומילוי
חובתנו כלפיו אינה הולמת את אפשרויותינו ואינה הולמת גם את צורת חיינו”
מצטטת דבורה דיין את חברותיה לתנועה בספרה ” באושר וביגון”.
יש לזכור שנוסף לכל הלחצים הללו, חלקן הגדול של נשים אלו, חיו פה בלי שום
תמיכה משפחתית. רב משפחותיהן חיו בארצות רחוקות  והידיעות על כך שחלקים
ניכרים מהם היו בעצמם קרבנות של תנאים קשים, רציחות והתנכלויות אנטי
יהודיות,הוסיפו עוד דאגות.

בעצם חיה רן מציירת ותוהה האם הן גבורות טרגיות, אמהות למחצה ומהפכניות
למחצה שבחריקת שיניים בסבל ויאוש תמידיים, מגדלות גם אותנו הילדים כשותפים
מלאים בשמירה ובעבודה, בלי שהספקנו להיות ילדים והן לא הספיקו/יכלו להיות
אמהות. יחד אתן אנו בראנו סביבה חדשה- נוף חדש. לא בשבילנו כמובן! אלא עבור
אחינו שיבואו מארצות הניכר הגלותיות. בכל הזדמנות שתלנו עצים, פרחים ושיחים
ליד כל סלע. שרנו ודקלמנו סיסמאות מלהיבות. ידענו שצרכינו מועטים אך הצנע
הכרחי למען המדינה שנהיה פעם !!!! למען האחים והאחיות המסתוריים .
למדנו לדבר עברית, לבוז ליידיש ולהעריץ דוברי אנגלית.” כל דבר” למדנו
ושיננו: ” יקרה פ ע ם ! לא עכשו! עכשו אין זמן !!!”, כאותה הבטחה של אלוהים
בפרשת ‘לך לך’, “שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם” לעולם מביטים מן המקום
לא אל המקום ומסתכלים כל כך רחוק שאין אופק, ואין גם נקודת אחיזה.
בדרך כלל מיקום האופק בתמונה נותן לצופה נקודת אחיזה לגבי מיקומם של הדמות
או החפץ המצוירים, עשירים ושליטים שונים שהזמינו את תמונות ההנצחה שלהם,
דרשו מן האמנים להגביה אותם ושינוי קו האופק היה אמצעי חשוב לכך.

אך כמטאפורה ובמושג המילולי האופק מסמל גם סיכוי עתיד או אפשרות, האם
לדמויות שבציורי חיה אין כבר אפשרויות ?, האם מיצו את חייהן בעוד הן עומדות
בראשית הדרך של תנועה חברתית אדירה?.

Trewin Copplestone מתאר בספר Mary Cassat ” ציור של ‘ילדה בכובע קש’
[ 1886 ] ומסביר ש”חוסר הבטחון המלנכולי של הילדה הצעירה מודגש על ידי הרקע
הלא מצועצע והשטוח ועל ידי הבגד הפשוט בצבעים קרים שהיא לובשת. גם בתמונה
‘ראש של ילדה’ שבו מופיעה ילדה רגוזה מאד, יש רקע כמעט מונוכרומטי חסר- כל,
הילדה אמנם עונדת מטפחת אדומה אבל שמלתה לבנה בוהקת וקרה.

הנוף שבתמונות דיוקן משמש את האמן בדרך כלל כדי להעמיק ולבסס את הספור של
הדמות המצוירת.  מזמיני התמונות של המאות הקודמות דחקו באמנים למלא את
ה’נוף’ בסממנים שונים המאדירים את המצויר. בעל האחוזה רצה מאחוריו בניני
פאר וסימני גידוליו עצי פרי, כרמי יין וכבשים. המלכים רצו להנציח את גבורתם
בקרבות, את בניני הפאר שבנו ואת תכונות השליט שבהם. אנשי הכמורה מלאו את
ה’נוף’ בספריה ענפה, כמה צלבים מפוארים ואם אפשר גם עם איזו הילה מאחורי
הראש. מבחינה מטאפורית הנוף הוא ה’סביבה= מראה העיניים’ העשרת הדמות.
אצל חיה כמו אצל ציירי הדמויות הגדולים האנגלים והההולנדים של המאות
הקודמות, הציור טבעי- ריאליסטי כל כך שלרגעים אנחנו נעמדים ומחכים לשמוע
שהדמויות תפתחנה את פיותיהן ותשמענה קולות.

אי אפשר שלא לשים לב לכך שהדמויות לבושות בבגדים לבנים או מאד מאד בהירים.
בחברתנו לובשת הג’ינס וחולצות הטריקו הצבעוניות, די מדהים לחשוב שעובדי
אדמה וכובשי כבישים ילבשו בגדים לבנים כשהם אוחזים כלי עבודה. שוחחנו על כך
וחיה הראתה לי את תמונות המקור שבהן היא ‘פגשה’ את המצוירות שלה ואכן נראה
שכל העובדים לבושים בבגדים הבהירים/ לבנים הללו. כמי שמתעסקת בבדים וקוראת
את תולדות הלבוש כמסמן מצב חברתי חשבתי שאני רוצה להבין את התופעה. אך קודם
רציתי להיות בטוחה שאמנם אין זו טעות הנובעת מהיות התמונות הישנות הללו
בשחור/לבן. אי לכך ישבתי ובחנתי אלבומי צילומים ישנים מראשית המדינה,
חיפשתי בגד שאני יכולה להיות בטוחה בצבעו. דגל המדינה, סדינים, חלוקי
רופאים, גופיות טריקו,[שפעם יוצרו רק בלבן או באפור] ואפילו מדים של
חיילות, או כמה בנינים מוכרים, כלם שמשו לי כ’תמונה משוה’ שאכן הבגדים
המצולמים היו לבנים.

בספרות ובעיתונות החוקרת בגדים לאומיים יש תמיד צילומים וציורים של ‘בגדי
-רועים’, רקומים ומהודרים שנמצאו כשהם כמעט ללא רבב או פגם. נשים עובדות
במשק הבית או אכרות שותלות בשדה, תמיד מצוירות לבושות בגדים מיופיפים.
בשטיחי קיר רבים רואים אצילים המשחקים בלהיות ‘רועים’, במחקרים חדשים ישנן
סברות שחלק מן הבגדים ה’יפים’ נלבשו רק לצורך משחק או חג.
מאידך בגדי העבודה ה’אמיתיים’ היו בדרך כלל עשויים מבדים טבעיים, מקומיים
זולים ולא צבועים, פשתן כותנה וצמר. בציורים וצילומים של עובדים שונים
בארצות חמות רואים אותם בדרך כלל בבגדים בהירים, כמו שהיו גם בגדיהם
ה’טרופיים’ של הנוסעים האירופיים לארצות החום.
אפשר וצריך גם לזכור שבתנ”ך מוזכרים בגדי הלובן לעיתים כבגדי כהונה והקדש
ולעיתים כבגדים שלובשות כל הבנות כדי שתהינה שוות ביוצאן לרקוד בכרמים.
וכמובן כשמישהו דל ונכסיו מועטים הרי הבגד הלבן שימושי לימי חול ומועד
גם יחד.
כל התחושות הללו יחד, בודאי שהפכו את המלבוש הלבן למעין מדי חלוצה, החל
בתחושת ההתמסרות וההתקדשות ל’דת העבודה’, דרך זכרון הבגדים של האיכרים
שאצלם עברו הכשרה חקלאית כמו גם ההתאמה של הצבע הבהיר לאקלים החם כלם תרמו
לטבעיות הרבה שבה כלם לבשו לבן.

יש להזכיר גם שמצלמות או צלמים לא היו נפוצים אז כמו בימינו, הצלם שהוזמן
במיוחד טרח רבות על ההעמדה [הקלאסית] של קבוצת העובדים עם כלי העבודה שלהם
כולם רחוצים מסורקים ומטופחים וכלי העבודה מבריקים. הם עומדים יחפים כסימן
היכר “ורק ה’יחפים’ רוצה לאמר הפועלים ..” [רחל ינאית בן-צבי ‘אנו עולים’
ועוד מקורות ] את הנעליים ‘חוסכים’ לעבודה.

בכל ביקור שלי אצל חיה בסטודיו, נוכחתי כיצד היא מושכת את מברשות מכחוליה
ביד מנוסה, ספק מנקה עמם אבק בוץ ממשהו שניסינו להסתיר ולהתעלם ממנו, ספק
מסמנת ומבליטה לעינינו תמרורי אזהרה מפני הצפוי.

מרים  ברוק-כהן
אמנית סיבים

חיפה דצמבר 2000

 *******************************

 

ביבליוגרפיה :

אבן-שושן אברהם, המלון החדש,קרית ספר , 1980 .
‘אלבום העמק’, צילם בוריס כרמי, עם עובד, 1965 .
בר-אור גליה, ‘עין-חרוד נגד הקונצנזוס’, “מוזה” רבעון לאמנויות מס’ 2
אוקטובר 2000 , עמ’ 42 .
גטניו ענת, ‘האם את שמחה לקבל אורחים?’ קטלוג לתערוכה בגלרית קרית האמנים
החדשה מתנ”ס קרית טבעון 1998 .
דיין דבורה, ‘באושר וביגון’,ערכה ברכה חבס, ספרית ילקוט מועצת פועלי חיפה.
ינאית-בן-צבי רחל’אנו עולים’- פרקי חיים, עם עובד תשיט/ 1959 .
‘ישראל חי’ בעריכת בנו רותנברג, עם עובד, התש”כו.
מאור חיים, ‘אל תלכי רחוק יותר’ על ציוריה של חיה רן, מבוא לקטלוג תערוכה
במרכז אמנויות ע”ש ברר במעלות 1997 .
‘צה”ל בגבורתו’, מסביב לעולם 1967 .

 Cheney Sheldon, `A New World History of Art`, Viking press 1969 .
Copplestone Trewin, `Mary Cassat`, Random house, 1998 .
Duro Paul & Greenhalgh, `Essential Art History`, bloomsbury, 1992 .
Eliot T.S. `Old possums book of practical cats`, Harcourt/brace 1982 .
Mayer Ralph, `A Dictionary of Art Terms and Techniques`, Barnes&Noble
 books 1969 .
Racinet Albert, ~The Historical Encyclopedia of Costume`, Studio
 Editions [reprinted 1988 from 1876-88 ed ].
`Shalom Israel`, by Werner Braun’, Steimatzki, 1972 .