רותי קלימי – על חלוצות ודובים בעפולה

התערוכה” על חלוצות ודובים בעפולה” של האמנית חיה גרץ-רן, מהווה אמצעי אמנותי לדיון מחודש בסוגיית דמותה של האישה החלוצה והתייחסות החברה למעמדה בראשית שנות ההתיישבות בעפולה ובעמק. השיח הפוסט-מודרני הפמיניסטי, מאפשר לבדוק את מקומה של החלוצה, האם והאישה המגשימה את עצמה. הדיון עולה לאור המבט לאחור של הפוסט-מודרניזם בידי גרץ-רן, הבודקת האם אכן הייתה החלוצה ברת זכות לבחור בהגשמה עצמית, בתוך העולם הגברי בעל השליטה והכוח, בימי ראשית ההתיישבות ושהקנה לה מעמד מוביל בשיח הפוסט-מודרני? חיה מפנה גם מבט ביקורתי כלפי החברה הישראלית ובמורשת האלימות ומעגל הדמים המלווים אותנו עד היום.

כפעולת מחווה ביקורתית על המציאות הישראלית, האמנית בוחרת לצייר את דימוי החלוצה מתוך התבוננות בצילומי התקופה. העמדה הציורית מתכתבת עם עמדתו של הצלם הגבר “המביים” את החלוצות בתנוחות נשיות רומנטיות בכדי לשווקן ליהודי הגולה כגלויות (פוסטקרד) במטרה לאסוף כספים למען קניית “אדמות המולדת”. גרץ-רן מתקוממת למול הניסיון לייפות את המציאות הקשה שאותה חוו הנשים, שותלת דימויים מתריסים, למשל דימוי הדיאפרגמה, דגלים שחורים, נערות ליד השומר על סוסו, ועוד, מול תפיסתו של הצלם ומפתה את הצופה לצעוד איתה בקודים האישיים ובסימני זיהוי המכוונים לתפיסת עולמה האידיאולוגית החברתית והפמיניסטית.

נשים אלו – החלוצות, או הפועלות, המזוהות על-פי לבושן כבנות מעמד הפועלים, אוחזות בכלי עבודה ומייצגות את חברת הנשים בה עתיד להישמר השוויון בין המינים. עולם היצירה של חיה גרץ-רן נע מהמימד החברתי ציבורי, בו היא מפנה את הזרקור לבדיקה מחודשת של התייחסות החברה הישראלית המצואיסטית הגברית, לאישה, אל המימד האישי-הפרטי שלה, בו שדה יצירתה משלב אמירות אישיות, מתוך תפיסת עולמה – המתכתבים עם זיכרונות פרטיים, ומחקר רב שנים על אודות חיי החלוצות כפי שהתגלו בארכיוני העמק ומפגש עם נשים חלוצות. לדבריה – “בכל סידרה של עבודות המוצגות בתערוכה, יש התייחסות סמויה וגלויה לביוגרפיה האישית שלי, המקבילה  היסטוריה של הקמת המדינה¹. מלאכת “הטיוח” והסתרת “האמת הכואבת” הפכה לסוג של ערכת הישרדות אצל דור האימהות, רובן ויתרו על המימוש העצמי שלהן – והטילו על כתפי הדור הצעיר את כובד מטען ההחמצה והתקווה למימוש דרכו. “הדואליות המאפיינת את אחריות דור האימהות בתקופת ראשית ההתיישבות, הדאגה לילדים לעומת הדאגה למולדת, היא הרעיון המקשר בין כל הציורים, באמצעות דמותה של אמה, הנוכחת-נפקדת בעומק יצירותיה של גרץ-רן ושרוחה משתקפת בדמויות נשים אחרות ביצירותיה. הציורים מובילים אותנו במעין שביל רטרוספקטיבי, מנקודת מבטה של האמנית כאישה בוגרת לעבר זיכרונות השמורים עמה מילדותה, זיכרונות אלה מובילים למחוזות פיזיים ונפשיים – זיכרונות אישיים וקולקטיביים כאחד.

הסגנון הריאליסטי של הדמויות ונוף העמק משרים תחושה של נינוחות ממבט ראשון באמצעות קווי המתאר והעיצוב הקווי המעודן, כאשר השלמות ההרמונית מושגת באמצעות הצמצום ומיעוט הפרטים. אולם, מערכת היחסים שבין דמות האישה לבין המרחב הציורי, מבטאת ניתוק וריחוק מהסביבה, ומדגישה את הבדידות והגעגועים, את עולמן הפנימי מלא הסבל והתסכול, ואת חוסר יכולתן של הנשים לדבר על מצוקותיהן האמיתיות. השימוש בבעלי החיים בעבודותיה של גרץ-רן הוא מגוון ומאפשר סוג של תקשורת. בעבר, כללה האמנית ביצירתה דימויי חיות: כמו ארנב, קיפוד, סוריקטה וחזיר, שייצגו כל אחת חוויות ששאובות מתת-המודע הפרטי שלה. דמותו של הדוב  האימתני המופיע בסדרה המוצגת בגלריה העירונית בעפולה “על חלוצות ודובים בעפולה”, מוליכה למחוזות אחרים המתקשרים לסיפורי האב החלוץ של חיה גרץ רן, על אודות הדובים ביערות המושלגים של “אימא רוסיה”.

האמנית מציינת” שהדוב הרוסי המגיח ניצב, מתבונן בחלוצות ה’עושות כבישים’ נולד עם תחושותיי היום כמתבוננת במציאות העכשווית של החברה הישראלית שהדבק שלה התפורר, ובתחושה של הכישלון של הדור שלי, ילדי הארץ. התחושות על חידלון וחוסר היכולת לשבור את ‘מעגל הדמים’ הבלתי נגמר שאנחנו מורישים לדור הילדים והנכדים”.

חיה גרץ-רן משלבת כלי עבודה כמצע ליצירותיה, כלי עבודה המזוהים חליפות עם טריטוריות נשיות וגבריות, השימוש בקרש חיתוך משומש כמצע לציור, שסימני סכין וזמן חרותים על סיבי העץ מודגשים במשיכות המכחול, מבליטים את הטקסטורה המחוספסת בחלקי הפנים של הנשים ובגופן, מאידך, כף טייחים, המזוהה ככלי עבודה גברי המשמש לטיוח ומהווה מצע נוסף ומחוספס לעבודתה. הניגודיות המתבטאת בשימוש בכלי עבודה אלו והקונוטציה המטפורית העולה מכך, מדגישות את ביטויי ההתרסה כנגד מוסכמות התקופה שהשפיעו על אופן חינוכה של האמנית, חיה גרץ-רן.

רותי קלימי, אוצרת

¹ חיה גרץ-רן נולדה בתש”ח