Articles - Hebrew(back)

בשמת הראובני זאבי – שומרת סלעים נשברים

2022 |

צפיה בברושור (PDF)

“אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְך
 וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה….אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים…” (דליה רביקוביץ)

כותרת התערוכה “שומרת סלעים נשברים” מתייחסת לשירה של המשוררת דליה רביקוביץ’ “גאווה” והיא מכוונת באופן אסוציאטיבי לדימויים בתערוכתה של חיה גרץ-רן. הסלעים והאבנים בציוריה משולים למצבו של האדם ומכילים תכונות אנושיות. אולם היצירות בתערוכה נושאות בחובן משמעויות נוספות המתייחסות אל הנשים החלוצות, הפועלות והשומרות מתקופת העליות הראשונות, שמאחוריהן מסתתרים משברי הנפש בד בבד עם גילויי מסירות נפש ואומץ לב.

חיה גרץ-רן היא ציירת פיגורטיבית מוערכת שהציגה במוזיאונים ובגלריות חשובות בישראל, אירופה, יפן וארה”ב ודרכה האמנותית מתאפיינת בציורי שמן על בד ועל מצעים קשים, כמו גם על פורמטים אחרים המתכתבים עם עבודת נשים (קרשי מטבח משומשים) ועבודת גברים (כפות טייחים).

ציוריה של גרץ-רן נוגעים בהיסטוריה של ראשית היישוב העברי בארץ, בניסיון להנכיח באופן אמנותי את הקול הנשי החלוצי אשר כמעט נעדר מן האתוס ההגמוני הציוני הגברי. היא משחזרת סצנות היסטוריות באמצעות ציור של תצלומים ארכיוניים, מפרקת דימויים, מרכיבה אותם מחדש בראייה חדשה ובוראת מבט וקול נשי אחר של דמות החלוצה בארץ.

הבחירה בדימוי החלוצה, הפועלת והשומרת אינה מקרית. מאז שנות השמונים של המאה הקודמת חוקרת גרץ-רן את דמותן של החלוצות, שהיו צעירות אידיאליסטיות בתקופה המעצבת של חייהן. הן חיו בחברה אידילית לכאורה, בתקופה שבה דמות החלוץ הייתה למושג נשגב במסגרת המפעל הציוני והניגוד בין האידיאל של חברה שוויונית לבין המציאות שבה חיו ובה בלטו תופעות של אי שוויון, היה כמעט קשה מנשוא לרבות מהן.

החיבור של גרץ-רן עם החלוצות מתחבר גם לעולמה האישי. היא יוצרת דיאלוג אינטימי איתן ובציוריה היא פורטת את תשוקותיהן ומביאה אותן לידי ביטוי. היא מעמידה אותן במרכז היצירה ומעריכה מחדש את האישה ככוח מניע שינויים ובכך מאפשרת הסתכלות אחרת על ראשית היישוב העברי בארץ.

 

השיח האמנותי של חיה גרץ-רן מתקיים בראש ובראשונה עם הנושאים והאובייקטים שמוצאים את דרכם אל ציוריה. היא מקיימת שיח עם זרמים באמנות הבין-לאומית ובציוריה אפשר למצוא השפעות מיצירות אמני הרנסנס, מהציירים הפרה-רפאליטים ומציירי האמנות העכשווית.

הבחירה לצייר בטכניקת עבודה שהייתה נהוגה בעבר, על בד פשתן חשוף, מעצימה את המסר שאותו גרץ-רן מנסה להעביר ביצירותיה. צבע הרקע של הבד יוצר חיבור למוטיב הראשוניות ולמרקם האדמה והחומר מכתיב לה את תהליך העבודה. היא מפרקת את האובייקטים המצולמים ומרכיבה אותם מחדש על הבד וכך יוצקת בדמויות את הסיפור האישי שלה. ציוריה מזמינים את הצופה להקדיש מבט נוסף ומעמיק וחושפים לפניו רבדים נוספים.

 

בספרה “המין השני” (1949), כתבה סימון דה בובואר כי “תפקיד זה של חמלה ורוך הוא אחד החשובים שהוקצו לאישה. גם כאשר האישה מוטמעת היטב בחברה היא מרחיבה בעדינות את גבולותיה, משום שניחנה בנדיבותם הערמומית של החיים.”

 

היצירה “האחות בתל-חי” (2016), שבה מופיעה דמות של אחות צעירה, מלאת “חמלה ורוך”, לבושה בגדי אחות, שכובע לבן על ראשה ומסכה מסתירה חלק מפניה, מקשרת אותנו לתקופה שבה אנו חיים כיום בעיצומה של מגיפה עולמית, עד כי דומה לרגע שגרץ-רן חזתה את העתיד.

ביצירה זו גרץ-רן מפרקת ומרכיבה מחדש את מצבת הזיכרון “האריה השואג” האייקונית, בהכניסה את פסל האריה לאינקובטור שתפקידו לספק תנאים אחידים של טמפרטורה ולחץ ליצורים חיים. דמות האחות מזרימה באמצעות מזרק גדול ממדים דם חדש לפסל שבתוך האינקובטור ובזאת היא מחיה את המיתוס הגווע. נדמה כי גרץ-רן יוצרת מיקרוקוסמוס עצמאי בתוך האינקובטור, כאשר הצופה מוזמן להתבונן בו מבחוץ, באותו האופן שהאחות מתבוננת בפסל.

 

התערוכה המוצגת במוזיאון בית “השומר” משתלבת עם הנרטיב של החלוצות הצעירות, נשות “השומר”, אשר דגלו בשוויון לנשים ושאפו לקדם אותו גם בארגון “השומר”. במכתב שכתבו בשנת 1918 לחברי “השומר” הן מחו על זה שנמנע מהן להתקבל לארגון כחברות שותפות לשמירה, להחלטות ולסודות. הן שאפו בכל מאודן להיות חלק בלתי נפרד מכל המתהווה בארגון ובארץ ולזכות בשותפות מלאה ממקום של תפישת עצמן כשוות ערך, אך דרישתן לא נענתה במלואה. מעשה האמנות של חיה גרץ-רן כפי שהוא מוצג בתערוכה, ממשיך בדיאלוג עם שומרות וחלוצות הגליל ומייצר שיח מחודש עם האתוס השומרי החלוצי בתוך ביתו שלו, בית “השומר”.

מוזיאון בית “השומר” הינו חלק מיחידת המורשת והמוזיאונים באגף משפחות הנצחה ומורשת, משרד הביטחון.

 

כתבה: בשמת הראובני זאבי

 

אוצרות: זוהר מונסונגו ובשמת הראובני זאבי | אוצר ראשי עופר בורד