Dr. Ketzia Alon – On a Dazzle, Depression and Clinical Glare

“Are we at… what is the name of this place? I forgot. What is your name? Something awkward happened to me. I can’t remember my name. And also the name of that animal. Have I been infected in forgetfulness? Can you be infected by it? Very frightening!”. These are the words of Alice in “Alice in wonderland”. It seems that the forgetfulness of the private name indicates a cognitive peak of repression, disappearance and muteness. Who am I? Asks – or actually investigates – Alice and receives different answers each time throughout the book. It seems that the deep powers existing in this classic book – literary beauty, psychological profundity, semi-conscious enticement along with childness and vulgar childishness – receives a stunning visual expression in the intricate oil paintings of Haya Graetz-Ran. Girls sticking out their tongues, suricates on a branch, nameless animals, a wrapped up feminine body, truncated, expressing endless vulnerability, phallic objects, or a teddy bear shaped as a black hole. More than once, dazzling whiteness illuminates from the fertilized surface. However, do not be mistaken by this whiteness: This is a whiteness that carries loads of grief, melancholy, depression and discomfort. This is a surface of whiteness that seeks to blind us and the characters confined in it. I ask to read Alice’s character – The ultimate character of the girl in the white dress – as a profound symbolic key to the paintings of Graetz-Ran, paintings that move across a wide artistic entirety.

The following paragraph is what Julia Kristeva wrote while she was analyzing the figure of a melancholy patient of her: “As if she was Alice in the land of pain, the depressive cannot bear the mirror. The figure of herself and the figures of others evokes in her hurt narcissism the violence and the desire to kill, from which she defends herself by crossing the mirror and taking a place in the other world, in which, thanks to a limitless spreading of her frozen agony, she finds anew a hallucinatory completeness” (Kristeva, Black sun). It seems that Graetz-Ran is an expert excursionist in the land of pain. What rustles merely as a clue in the paintings, receives an explicit expression in the words of Kristeva: The desire to kill. Brutality can be found under the picturesque, enticing, allegedly magical surface. The self-defense against the desire to kill and the conquered violence is an “endless spreading of frozen sorrow”, an accurate definition to the emotional load emitting from Graetz-Ran works. Only then, in the rectangular boundary of the canvas, in the accomplishment of the artwork, reappears the “insane perfection”. “Crossing the mirror” is the symbolic crossing toward the canvas, constituting a distorting mirror from a special kind.

Kristeva is greatly aware to the infiltrating sexuality coming out of Alice’s character and refer to the character of Virginia at the literature of Louis-Ferdinand Céline: “Virginia, A carnivalesque copy of Alice by Lewis Carroll, is the child that enables to imagine the angels as women. This comparison has the fantasmatic advantage of rejecting the despised meeting with women, because that in that body of a dancer girl, exhibited for gazing, touching, hearing, smelling – the sexual is everywhere and therefore it is nowhere”(Kristeva, The powers of evil, my emphasis). In Graetz-Ran’s work also, the sexual is everywhere. There is no place free from it, however this is a sexuality that is far from being utopian. A thin layer of pedestry, incest and sexual abuse hovers above her images. The feminine body seems as fenceless, penetrable, mastered. We fear of the humiliation and the contempt that are about to appear without delay.  The intricate dialectic of being ruled, the existence of the “black hole” in the center of the heart of the personality, the dwelling place of the soul of subjectivity and on the other hand the place of the big invasion, receives a stunning visual expression in the series where the teddy bear in the hands of the girl became a “black hole”. Kristeva writes this: “Isabelle needed this ‘black hole’ of her melancholy to build around it her vital motherhood and her actions, as other people arrange themselves around the repression or around the splitting.  It was hers and only hers, the place where she lived, the narcissistic center she dived into, as well as she drew powers from it” (Kristeva, Black sun, my emphasis). The Yungian term of the “shadow” receives on Kristeva a gender turnabout, perfectly appropriate to describe Graetz-Ran’s paintings.

The formation of the black teddy bear (male, as opposed to female) turn into a deep well to be drawn from, and at the same time, that draws into it. The ambience of tension in the painting is as if it seeks to puncture the materiality of the canvas and reach further, further out of the painting, out of the wall it is hung on, out of the world, to the “heart of darkness”. The desire to be drawn, to cease to exist, which is originated in the loss of life powers and vitality and in the regression to the depression and melancholy, is projected in a “delicate violence”, “sprinkled”, to the painted character, to the artist and to the observer together. The stretched canvas is the battlefield for defeating the pain, for the triumph of life over death. The creation of art out of nothing, the creation of beauty in the world, are the ammunition the never runs out. However, from themselves they hand over the “evil powers” against whom they are required to act.

“By recruiting the primal processes and the idealization the sublime dynamics loom a hyper-sign around the melancholy vacuum and together with it. — the artifice, sublime meaning instead of non-being, that constitutes its essence and implies, is replacing the ephemeral. The beauty is equal to it in its essence. Similarly to the feminine fancy clothing that conceal stubborn melancholies, the beauty appears as the admired face of the loss, it changes it in order to give it life” writes Kristeva (Kristeva, Black sun, my emphasis). Sublimation, refinement. In the artistic texture of Graetz-Ran this word receives an additional meaning. It is not merely the refinement of intensely powerful Tantalus impulsion, but its refinement up to a delicate painting, up to “festive attire that conceal persistent depressions”. In some works the azure folded skirt, smoothly ironed, is ended at the imagined knee line, without legs at all. The upper part of the body is wrapped with a pink corset. Markers of sexuality along innocence, castration along seduction, creates a full array of “hyper signs”. On other works appears the running rabbit, escaping, Metonymy to the young girl that as “under a huntsman pursuit” of powers bigger than her, in a situation that its end is known in advance. In other works can be found the posed hands joined together, laid on the center of the chest, against the heart, generous, pleading…

In another series presented at the exhibition, “the rabbits series”, the rabbit is posed in a symbolic equivalence to the girl, however, notwithstanding confronted against her, carries in her intimidating phallic loads. The rabbit represents simultaneously feminine vulnerability and a dangerous shadow and constitute an icon for helplessness along with deep repulsion feelings that she provokes. We feel that a calamity is getting closer and closer – both for the rabbit and for the girl.
The character of the rabbit is being transformed in front of our eyes: While in several paintings it runs, lively, small and quick, in others it appears without fur and finally as a bleeding piece of meat, served to eat. This artistic technique appears as if it exposes the thematic course: at the beginning the rabbit is drawn as a glued toy, then it looks like a character from a comic strip and finally, undressed from all its ‘cuteness’, naked from its life, completely exposed – a small lump of organic substance. It seems that the rabbit series takes its power from a traumatic, incurable childhood memory, in which Ran nurtured a pet rabbit but for her horror it was served for her as a meal on one day.

The entry of the biographic-concrete into the canvas gives presence to the course of ‘peeling the layers’ that Graetz-Ran displays at the exhibition, a course to which her total commitment is explicit. The traumatic seeds of the soul as if were all ‘scattered’ on the canvases, crashing in a delicate force, not subsiding. The complex of the attributes that Graetz-Ran adds to the paintings – whether they are tree branches, small plastic dolls, or other non-painterly elements, are joining her inner-personal repertoire and creating a total and complete ‘environment’  that does not settle only with paintings.

“To give suffering a name, to elevate it, to break it down to its smallest elements, these actions are without a doubt an instrument to gradually make grief disappear. To find in it satisfaction from time to time, maybe even to overcome it, to move to another one, less urgent, more and more indifferent… Nevertheless, it seems that the arts indicate on some ways that bypass the discovery of satisfaction, and without turning the grief to a mania alone, promises to the artist and to those who know about it, a delicate grasp on the thing that was lost (Kristeva, Black sun).

It seems that Ran’s paintings follow the exact sequence that Kristeva indicates: Giving a (visual) name to the suffering and to break it down to its smallest elements: the frightened eyes of the rabbit, the excessively starched fold, the corseted body that express resistance to the over pressing and finally sticking out the tongue.

אורה קראוס – יער השכחה

“שום דבר לא קורה פעמיים
ומאום פעמיים לא קרה
לכן נולדנו בלא כל הכנה
וגם נמות בלא שגרה…”

מתוך “שום דבר לא קורה פעמיים” ויסלבה שימבורסקה בתרגום רפי וייכרט ’שלהי המאה’, קשב לשירה, 1998.
 

הילדות אינה נוסטלגיה, אינה אימה, לא גן עדן אבוד ולא גיזת זהב, אבל אולי היא אופק, נקודת מוצא, מערכת צירים שחוטי חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם” [1]. אמירה זו של הסופר הצרפתי ז’ורז’ פרק, רלוונטית לנושאים שבהם עוסקת חיה גרץ־רן. האמנית נוגעת בצל העבר, הקשור לימי הילדוּת, שואבת ממנו תובנות והבנות המתפתחות ומשתנות על פי רוח הזמן, ובונה מהן בהדרגה את זהותה ואת יצירתה. בסדרת עבודות קודמות עסקה רן ביחסים בינה לבין אמה. עבודות אלו תיארו את דיוקנה של האם, המשתייכת לדור האימהוֹת המיוסרות, שהקריבו את עצמן למדינה המתהווה ולגידול ילדיהן. בסדרה זו ציירה גרץ־רן את דמות האם על קרשי חיתוך, המזוהים עם הטריטוריה הנשית – המטבח – ועשתה שימוש בחיתוכי הסכין על גביהם. באופן זה הפך המצע לחלק מנושא העבודה בהקשר הפרטי והציבורי, כביטוי של התרסה כנגד מוסכמות התקופה, שהשפיעו על האופן שבו חונכה האמנית ועל עיצוב אישיותה. חלק ניכר מגוף עבודות זה הוצג בגלריה העירונית ברחובות בתערוכה הקבוצתית “מגירות ילדוּת” ( (2004, שעסקה ביחסי אם-בת. בהמשך הרחיבה גרץ־רן את היריעה והעמיקה בחקר התקופה בסדרות “לבנות” [2] ו”כתיבה תמה”[3]. בעבודות אלה, הציגה האמנית ציורים של ילדות תמימות, המשקפות את בנות תקופתה. “הילדות הטובות” מופיעות בציוריה ללא ראש, לבושות בשמלות לבנות, המסמלות טוהר, או במכנסיים קצרצרים, החושפים רגליים תמות אשר עומדות על הקרקע בהססנות. הרקע הלבן השולט בכל העבודות, מתמזג בלובן השמלות; הצבע האפרפר המגיח פה ושם מתווה את הגוף ואת צִלו. עבודות אלו מדגישות בעוצמתן הרבה את הריק הבלתי מזוהה ומתארות ביד אמן טראומות, כאב וחוסר אונים. מאפיין חשוב הוא ה”פוזה” של הילדות, הנענות לקול הגברי המצווה- הצלם–הגבר המנחה אותן בתנוחתן. גרץ־רן מציינת כי עבודות אלה הן בבחינת מראה חברתית המשקפת את תקופת בנייתה של החברה הישראלית; לדבריה, הגוף הנשי–הילדי משקף את המפעל הציוני האוטופי ואת המחיר שהוא גבה.
כיום, לאחר שהשתרש השיח הפוסט–ציוני, הפוסט–מודרני והפוסט–פמיניסטי,השתנו כיווני העבודות של גרץ־רן בהתאם להתבוננותה המחודשת. בתערוכה הנוכחית מוצגת סדרת עבודות חדשה, “חצאית כחולה”, העוסקת בדור הבנות העכשווי. לצד ציורי החלוצות ובנותיהן, נצפות הפעם נערות מזן חדש, עצמאיות ודעתניות. דמות הנערה- ספק ילדה, ספק אישה – מתאפיינת בגוף מפתה; רגליה אינן נראות, וחצאית הפליסה הכחולה שלגופה, בעיצוב רטרו, מתמזגת היטב בחזייתה הוורדרדה; השיער קלוע לצמה קשורה בסרט לבן – אותו סרט שהוצמד בזמנו אל מרכז ראשן של “הילדות הטובות”.
גרץ־רן עוסקת בנושאים חוזרים ונשנים בכל הסדרות ונוהגת לצעוד אחורה וקדימה בזמן, וכך מעמיקה את הקשריהם של המוטיבים במבע מתחדש ומרתק. הרקע הלבן שהופיע בסדרות הקודמות מוחלף בסדרה זו בנוף הצבעוני של עמק יזרעאל, מקום מגוריה של האמנית. המראה הראשוני של הנערה מתעתע, פסטורלי למראית עין, אך פניה מכוסות בידיה כמסרבת לראות. העניין של האמנית במוטיב ההסתרה בסדרותיה הקודמות, שהתמקדו בדור הוריה, הפך לעיסוק ב”יער השכחה” – דימוי המתייחס לדור הנוכחי שבוחר שלא לראות. המציאות הישראלית העכשווית, כפי שגרץ־רן חווה אותה, מתאפיינת באטימות, בעיוורון ובדחיית החלש. בשנים האחרונות גוברת אצלה תחושת הסכנה כי החברה שסביבה מאבדת עצמה לדעת.
בסדרה “מוציאה לשון” גרץ־רן שבה ועוסקת בדימוי של ילדה. הדמות שחורת השיער מביטה בצופה במבט מתריס, חורצת לשון ומפנה לעברו אצבע מאשימה. היא משקפת את טשטוש הגבולות בין טוב לרע, בין כוח וחולשה, בין שולט ונשלט. חריצת הלשון הפרובוקטיבית מבטאת את התמה החדשה ביצירותיה החדשות של האמנית, העוסקת בתיאור הדור הנוכחי בהקצנה. זוהי מעין אמירה תמציתית ונוקבת על מצבו של הנוער כיום, “דור השפע” שצמח בסביבה גדושה באינסוף גירויים: פרסומות, טלוויזיה ומחשבים, לצד דימויים של מציאות אלימה ומלחמות עקובות מדם. חריצת הלשון מורה על האמביוולנטיות המאפיינת את הנוער העכשווי: דעתני, חצוף וחסר ביטחון בעת ובעונה אחת. זהו דור שגדל להורים העסוקים במימוש עצמי ובמרוץ אחר הממון וההצלחה – הורים שהזמן שהם מותירים לילדיהם הוא “זמן איכות” קצוב. לעומת העבודות הקודמות, שעסקו באימהוֹת מסורות לגידול ילדיהן, הדור הצעיר גדל באווירה אחרת לחלוטין. בהקשר זה מציינת הפסיכולוגית אמיליה פרוני כי כיום מיתוס האימהוּת האידיאלית תם וכי פחתה האידיאליזציה של ערך ההקרבה האימהית [4] נושא האימהוּת, הרווי דילמות ופרדוקסים והשנוי במחלוקת, מתבטא אפוא במלוא העוצמה בגוף העבודות של האמנית בעבר ובהווה.
גרץ־רן מטיבה לצייר את חורצות הלשון על גבי מצעים מגוונים, המוסיפים משמעות נוספת לנושא: למשל, מצעי כפות טייחים מעץ וממתכת, הנקשרים לעבודות בניין וטיוח – המקבילה הגברית לקרשי החיתוך המזוהים עם עיסוק נשי. כמו כן, בעבודות אלה בוחרת האמנית להשאיר את חלקי הכסות של הגוף בגיר כדי להדגיש את תחושת החלל הריק הפולש פנימה. ברקע הציורים, מאחורי חורצות הלשון, נראים ענפיו של “יער השכחה”, עקורים ומיובשים, שעליהן עומדות סוּריקטות – חיות המייצגות דריכות וחשש תמידי מאיום מתקרב.
בחלל הקטן של הגלריה נבנה מיצב שממחיש את “יער השכחה” באופן תלת-ממדי – דימוי המרמז על מקום סבוך ומאיים, כמו בסיפורים ובאגדות של פעם. על ענפים משתרגים שנאספו בטבע תלויות חיות שנלקחו ממשחקי ילדים. לדברי גרץ־רן, “החיות ‘פלשו’ אל תוך העבודות מתוך השכחה; הן חזרו לתודעה שלי כמו כתמי שמן הצפים על פני המים. ארנבות, קיפודים, ברווזים וסוּריקטות”..
השינויים שהיא בוחרת לעשות בדימויי החיות ומיקומם בגוף העבודות משקפים את חוויותיה הפנימיות. כמו בכל הסדרות, הממד הפרטי והממד הקולקטיבי נשזרים זה בזה וחוברים לעבודה קוהרנטית ומהודקת, הקושרת בין העבר לבין ההווה.
חשיבות יצירתה של גרץ־רן באה לידי ביטוי באופן שבו היא משלבת עיסוק בנושאי ההורוּת והילדוּת בהתייחס להשתנותה של החברה, וכל זאת בסגנון ריאליסטי צרוף רווי ממד אינטואיטיבי. על כך אומרת האמנית: “לא בחרתי בריאליזם כאופציה – לא הייתה לי אופציה אחרת. שנים התייחסתי לעבודותיי כאל סוג של רישום אוטוביוגרפי פרטי אישי. העבודות הן הבניה של מציאות, ואופני ההבנה והטיפול הם נשיים. פענוח המציאות מסתמך על התצלומים שעמם עבדתי ועל המרכיבים האנושיים והפוליטיים שמזינים אותי”.

1. ז’ורז’ פרק, ‘ W או זכרון הילדות’, תרגום: אביבה ברק, הספרייה החדשה: הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1991 , עמ’ 19.
2 . התערוכה ‘לבנות’ הוצגה ב 2002- במוזיאון אורי ורמי נחושתן, באשדות יעקב; בגלריה הקיבוץ, תל–אביב, בגלריה במרכז ההנצחה, קריית טבעון.
3. חלק מהסדרה “כתיבה תמה” הוצג במוזיאון חיפה לאמנות חדשה.
4 . מתוך קובץ המאמרים בעריכת אמיליה פרוני, “אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר” בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.

ד"ר קציעה עלון – על סימאון, דיכאון, יופי, ובוהק קליני

“אנחנו ב…. מה שם המקום הזה? שכחתי. מה השם שלך? משהו מוזר קרה לי. אני לא זוכרת את השם שלי. ואת השם של החיה  הזו. האם נידבקתי בשכחנות? אפשר להדבק מזה? מפחיד נורא!” כך אומרת אליס ב “אליס בארץ הפלאות”. (אליס בארץ הפלאות, עמוד   ). דומה כי שיכחת השם הפרטי מסמנת שיא קוגנטיבי של הדחקה, היעלמות והיאלמות. מי אני? שואלת- חוקרת  למעשה אליס, ומקבלת תשובות שונות לאורך כל הספר. דומה כי כוחות העומק המצויים בספר קלאסי זה- יופי צורני, מעמקים פסיכולוגיים, פתיינות מודעת- למחצה לצד ילדיות וילדותיות בוטה, מקבלים ביטוי ויזואלי מהמם בציורי השמן המורכבים של חיה גרץ רן. ילדות מוציאות לשון, סוריקטות על ענף, חיות נטולות שם, גוף נשי מכורבל, קטוע, משדר פגיעות אין סופית, חפצים פאליים, דובי בדמותו של חור שחור. לא פעם נודף לובן בוהק מפני השטח הדשנים. אולם אין לטעות בלובן הזה: זה הוא לובן הנושא מטענים של אבל, מלנכוליה, דיכאון ואי- נוחות. זהו משטח צבעי של לובן המבקש לסמא אותנו ואת הדמויות הכלואות בו. ברצוני לקרוא את דמותה של אליס, דמותה האולטימטיבית של הילדה בשמלה הלבנה, כמפתח סימבולי עמוק לציוריה של רן, עבודות הנעות על מכלול ציורי רחב.
כך כתבה ז’וליה קריסטבה, בנתחה את דמותה של מטופלת דיכאונית שלה: “כאילו היתה אליס בארץ הכאבים, הדיכאונית אינה יכולה לשאת את המראה. דמותה שלה ודמויותיהם של האחרים מעוררות בנרקיסיזם הפגוע שלה את האלימות ואת האיווי להרוג, מפניהם היא מתגוננת על ידי חציית המראה ועל ידי התמקמות בעולם האחר, אשר בו, הודות לפרישה ללא גבול של צערה הקפוא, היא מוצאת מחדש שלמות הזויה” (ז’וליה קריסטבה, שמש שחורה, 68). דומה כי רן היא טיילת מומחית בארץ הכאבים. מה שרוחש אך ברמז בציור מקבל בדבריה של קריסטבה מבע מפורש: האיווי להרוג. ברוטליות מצויה מתחת לפני השטח הציוריים, המפתים, הקסומים- לכאורה. ההתגוננות מפני התשוקה להרוג והאלימות הכבושה היא “פרישה ללא גבול של צער קפוא”, הגדרה מדויקת למטען הרגשי הבוקע מעבודותיה של רן. או אז, במתחמו הרבוע של בד הציור, בגמירותה של יצירת האמנות, נמצאת מחדש “השלמות ההזויה”. “חציית המראה” היא החציה הסמבולית אל עבר בד הציור, המהווה מראה מעוותת מסוג מיוחד.
קריסטבה עירנית מאוד גם למיניות המפעפעת מדמותה של אליס, ומתיחסת לדמותה של וירג’יניה ביצירתו הספרותית של לואי פרדינן סלין: “וירג’יניה, העתק קרנבלסקי של אליס של לואיס קרול, היא הילדה שמאפשרת לדמיין את המלאכים בדמות נשים. לדימוי הזה יש היתרון הפנטזמטי של דחיית המפגש הבזוי עם המין הנשי, מאחר שבגוף זה של ילדה-רקדנית המוצג למבט, לנגיעה, לאוזן, לחוש הריח- המיני מצוי בכול ועל כן אינו מצוי בשום מקום”(קריסטבה, כוחות האימה, עמוד 128, ההדגשות שלי). גם אצל רן מצוי המיני בכל. אין אתר פנוי הימנו, אולם זוהי מיניות הרחוקה מלהיות אוטופית. דוק של פדסטריה, גילוי עריות וניצול מיני מרחף מעל דימוייה של רן. הגוף הנשי נדמה כפרוץ, כחדיר, כנשלט. אנו פוחדים מפני ההשפלה והביזוי העומדים להגיח בעוד רגע.
הדיאלקטיקה המורכבת של ההישלטות, היותו של “החור השחור” במרכז לב- האישיות, מקום משכנה הקדוש של נפש הסובייקטיביות ומאידך- מקום הפלישה הגדולה, מקבלת ביטוי ויזואלי מהמם בסדרה בה הפך הדובי בו מחזיקה הילדה ל”חור שחור”. כך כותבת קריסטבה: “איזבל נזקקה ל”חור שחור” זה של המלנכוליה שלה על מנת לבנות סביבו את האימהות החיה שלה ואת פעולותיה, כפי שאנשים אחרים מתארגנים סביב ההדחקה או סביב הפיצול. היה זה הדבר שלה ורק שלה, מקום מגוריה, המרכז הנרקיסיסטי שצללה בו, כשם שגם שאבה ממנו כוחות” (קריסטבה, עמוד 80 שמש שחורה, ההדגשות שלי). מושג “הצל” היונגיאני מקבל אצל קריסטבה מפנה מגדרי, ההולם במדויק את ציוריה של רן.
תצורתו של הדובי השחור (ודוק: דובי ולא דובה) הופכת לבאר עמוקה אשר נשאבים אליה ושואבים ממנה בו זמנית. שדה המתח בציור כמו מבקש לנקב את חומריות הבד ולהגיע הלאה, הלאה, אל מחוץ לציור, מחוץ לקיר התלייה, מחוץ לעולם, אל “לב המאפליה”. התשוקה להישאב, לא להיות, להתאיין, שמקורה הוא באובדן כוחות החיים והויטליות ובנסיגה אל הדיכאון והמלנכוליה, מושלכת כך, ב”אלימות מעודנת”, “מושפרצת”, אל הדמות המצוירת, אל הציירת, ואל הצופה גם יחד. בד הציור המתוח הוא שדה המאבק להבסת הכאב, לניצחון החיים על המוות. בריאת האמנות יש מאין, יצירת היופי בעולם, הם התחמושת שאינה נגמרת לעולם. אולם מניה וביה הם מסגירים את “כוחות האימה” נגדם הם נדרשים לפעול.
“על ידי גיוסם של התהליכים הראשוניים ושל האידיאליזציה טווה דינמיקת העידון היפר- סימן מסביב לריק הדיכאוני ויחד עימו. — התחבולה, משמעות נשגבת במקום אי ההוויה, העומדת בבסיסה והמרומזת, היא זו אשר מחליפה את בן החלוף. היופי זהה לו ביסודו. בדומה למחלצות הנשיות המסתירות דכאונות עקשניים, היופי נגלה כפניו הנערצות של האובדן, הוא משנה אותו על מנת להחיותו” כותבת קריסטבה (קריסטבה, שמש שחורה, עמוד 89, ההדגשות שלי) . סובלימציה, עידון. במרקם הציורי של רן מקבלת מילה זו משמעות נוספת. אין זה רק עידונו של דחפי טנטלוס עזים בעוצמתם, אלא עידונו לכדי ציור מעודן, לכדי “מחלצות נשיות המסתירות דכאונות עקשניים”. בכמה ציורים חצאית קפלי התכלת המגוהצת למשעי מסתיימת בקו הברך המדומינת, ללא רגליים כלל. חלק הגוף העליון ארוז במחוך ורוד. מסמנים של מיניות לצד תמימות, סירוס לצד פתיינות, יוצרים מערך שלם של “היפר סימנים”. בציורים אחרים מופיע הארנב הרץ, הנמלט, מטונימיה לנערה הצעירה אשר כמו “נתונה תחת מרדף צייד” של כוחות גדולים ממנה, בסיטואציה שסופה ידוע מראש. בעבודות אחרות נמצאת תנוחת הידיים הצמודות יחד, המונחות במרכז החזה, מול הלב. מעתירות, מתחננות.    
בסדרה נוספת המוצגת בתערוכה, “סדרת הארנבות”, מועמדת הארנבת בשקילות סימבולית לילדה, אולם יחד עם זאת מעומתת כנגדה, נושאת בקרבה מטענים פאליים מאיימים. הארנבת מייצגת בו זמנית פגיעות נקבית וצל מסוכן, ומהווה אייקון לחוסר אונים יחד עם רגשי דחייה עזים שהיא מעוררת. אנו חשים כי אסון הולך ומתקרב- הן לארנבת והן לילדה. 
דמותה של הארנבת עוברת טרנספורמציה לנגד עינינו: בעוד שבציורים אחדים היא רצה, מלאת חיים, קטנה וזריזה, הרי באחרים היא מופיעה כבר ללא פרווה, ולבסוף- כנתח בשר מדמם המוגש למאכל. הטכניקה הציורית כמו מסגירה את המהלך התמטי: בתחילה מצוירת הארנבת כחיית משחק מודבקת, אחר כך היא נדמית לדמות קומיקסית ולבסוף, מופשטת מכל דימוייה ה”חמודים”, מעורטלת מחייה, חשופה לחלוטין- גוש קטן של חומרים אורגניים. דומה כי סדרת הארנבת שואבת את כוחה מזיכרון ילדות טראומטי, חסר מרפא, בו טיפחה רן ארנבת מחמד- אולם לזוועתה הוגשה לה זו באחד הימים למאכל.
כניסת הביוגרפי- קונקרטי  אל תוך מרקם הציור מנכיחה את מהלך “קילוף השכבות” שרן מציגה בתערוכה, מהלך שמחויבותה הטוטאלית לו ניכרת בתערוכה. גרעיניה הטראומטיים של הנפש כמו “פוזרו” כולם על בדי הציור, מתנפצים בכוח מעודן, לא מרפים. מכלול האטריבוטים שרן מוסיפה לציורים- אם אלו ענפי עץ, אם בובות פלסטיק קטנות, אם אלמנטים “חוץ – ציוריים” אחרים, מצטרפים לרפרטואר הפנימי- אישי שלה, יוצרים “סביבה” טוטלית ושלמה, שאינה “מסתפקת” בציור גרידא. 
“לכנות את הסבל בשם, לרומם אותו, לגזור אתו למרכיביו הקטנים ביותר, פעולות אלה מהוות ללא ספק אמצעי להעלים את האבל בהדרגה. למצוא בו מדי פעם סיפוק, אולי גם להתגבר עליו, לעבור לאחר, בוער פחות, אדיש יותר ויותר…אף על פי כן, נראה שהאמנויות מצביעות על כמה דרכים אשר עוקפות את מציאת הסיפוק, ואשר מבלי שיהפכו את האבל למאניה גרידא, מבטיחות לאמן וליודע הדבר אחיזה מעדנת בדבר האבוד” (קריסטבה, עמוד  87 שמש שחורה). דומה כי ציוריה של רן מבצעים בדיוק את סדר הפעולות שמצביעה עליו קריסטבה: כינוי הסבל בשם (ויזואלי), וגזירתו למרכיביו הקטנים ביותר: מבטו המבוהל של הארנב, פס הקפל המעומלן עד זרא, חלקת הגוף הנתונה במחוך המשדרת התנגדות לצמידות- היתר, הוצאת לשון. ובסופו של דבר- הוצאת לשון.